נאמר בפרשת עיר הנידחת"
"הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ
וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ
רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ
וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן
הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ
וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך" (דברים י"ג, טז-יח).
מדוע התורה מדגישה כל כך את מתן הרחמים למשתתפים בלחימה?
ביאר אור החיים הקדוש (שם, יח):
"ונתן לך רחמים ורחמך, כוונת מאמר זה כאן,
לפי שצווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות
בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה
שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר
הנידחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' 'רחמים', הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור
הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה."
"ואומרו 'ורחמך', העיר בזה שכל זמן שהאדם
הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן (שבת קנא ע"ב). "
היינו, שאף שמדובר בהרג שנעשה בציווי מפורש של התורה כמניעת עבודה זרה וביעור הרע מקרבנו עדיין בדרך הטבע שטבע הקב"ה בעולמו, אמור אותו אדם שהשתתף בלחימה להיות נידון במידת הדין, שכן "מידה כנגד מידה לא בטלה לעולם" וכן "מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו" ואין משנה מהי הסיבה ומהו הגורם בגינם פעל והתנהג באכזריות, אם מתוך רוע או מתוך שליחות האל. לכך צריכה הייתה התורה להעניק הגנה כנגד מידה זו בהבטחה מאת השם- "וריחמך".
מעניין וחשוב ומעורר עיון פנימי.
השבמחקתודה ושנה טובה.