וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהֹוָה (הושע ב, כא-כב)

בפסוקים אלו מדומה הקשר בין עם ישראל לבוראו כקשר זוגי בין איש לאשתו,
פסוקים אלו מציגים לנו את ההנהגה ודרך ההסתכלות האידיאליים מהם ניתן
להקביל וללמוד על בניה והגעה לקשר בריא.

וארשתיך לי לעולם-

ראשית, פותח הקדוש ברוך הוא ומצהיר על מחויבותו אלינו ממקום מוחלט ונצחי.

בכך מלמדנו כי כאשר בונים קשר יש להתחייב אליו ולראותו כמשהו קבוע ובל יינתק, בעקבות כך כל ההסתכלות וההתמודדות תהיינה ממקום של אכפתיות ומציאת פתרונות. זאת להבדיל מסיטואציות וקשרים בהם אין לנו מחויבות אמיתית שאז באופן טבעי כאשר מגיע מכשול- אנו שואלים את עצמנו האם בכלל ולמה להתאמץ.

צורת ראיה זו אנו רגילים לראות בין הורים וילדיהם, גם שם הדאגה והאהבה אינן תלויות בדבר ובדרך כלל הקשר בין בני משפחה הינו החזק מכל הקשרים. גם שם יודעים ההורים והילדים כי הם קשורים זה בזה ללא אפשרות ניתוק ומשום כך מתבטא הדבר בנאמנות כה גבוהה ובנתינה מכל הלב.

משהבנו זאת, לוקחת התורה את מחויבות המשפחה שלב אחד קדימה ואומרת שקשר זוגי בריא הינו עמוק יותר ובשבילו "יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, 24)

וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים-

במשפט זה מלמדנו הקדוש ברוך הוא כי לא ניתן לבנות קשר בריא אם יתבסס רק על היותנו צודקים אלא בצד זה חובה לשלב חסד ורחמים.

זאת מצינו גם לגבי חורבן ירושלים- "דאמר ר׳ יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", היינו שאף ששפטו ודנו על פי דין תורה ועל פי חוקי האל, אין למקדש מקום בתוכנו ועל כן נחרב, שכן חברה לא יכולה להתבסס רק על מאזני הצדק ללא היבט של חסד ורחמים, לפנים משורת הדין.

יתירה מכך, אף האדם עצמו לא היה נברא אם העולם אמור היה להתבסס רק על יסוד האמת, ככתוב-

"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא. הדא הוא דכתיב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב: 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? - תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: 'אמת מארץ תצמח' " (בראשית רבה ה', ה)

ראינו, שלמרות שגם מידת האמת וגם מידת השלום טענו כי בריאת האדם תסתור את קיומן ולכן אל ייברא, נטל הקדוש ברוך הוא רק את מידת האמת וצמצמה באופן זמני. שכן שלום אינו חייב להיות מוחלט, גם הפסקת אש היא סוג של שלום זמני ולמידה זו ישנם גם צדדי ביניים. אך מידת האמת מעיקרה אינה כך והינה מוחלטת, לכן יצר הקב"ה את האפשרות לשלב את קיום האדם לצידה.

וזהו שנאמר בפסוקנו, "וארשתיך לי בצדק ובמשפט", אין ספק שצריך לדעת מה נכון ומה אינו, אך במקביל ובאותה נשימה חובה לדעת גם להתפשר ולהתחשב, "ובחסד וברחמים".

וארשתיך לי באמונה-

ראשית כתוב וארשתיך לי באמונה ורק אחר כך באה הידיעה. כאן מלמדנו האל את יסוד "קפיצת האמונה" - "leap of faith".

אמונה מטבעה הינה לתת אשראי מראש, מבקשים מאיתנו להסיר מגננות ללא ידיעה ברורה שלא ניפגע, לעשות צעד מבלי שכל הנתונים בידינו, לקבל החלטה הרת משקל, בצורת המשך חיים משותף, כאשר ברור לנו שאין כאן ודאות שהכל בטוח. רק בעזרת מידה זו בתחילת הקשר ניתן להיפתח ולאפשר לקשר לפרוח עד כדי בניית ידיעה, בבחינת – וידעת את ה'.

כאשר אנו מאמינים במישהו או במשהו, אנו מקבלים בהבנה גם דברים שאינם בהכרח באזור הנוחות שלנו וגם את הדברים שאנו פחות אוהבים. שכן האמונה מרוממת אותנו מהמיקרו למאקרו, אנו מתרוממים מעל לבחינה מדוקדקת של דברים אל רמת הקבלה בהבנה. לידיעה שדברים נעשים מסיבה ולטובה, אם בינינו לבין האל ואם בין בני הזוג.