נאמר בטור אורח חיים סימן תרו סעיף א':
וייתן כל אדם אל לבו בערב יום הכפורים, לפייס לכל מי שפשע. דעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו. וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך לו פעם ב' וג' ובכל פעם ייקח ג' (אנשים) שיפייסנו שימחול לו. ואם אינו מתפייס בג' פעמים אינו צריך לפייסו עוד. והני מילי לחברו אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים עד שיתפייס. ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלוהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו.
והוסיף על כך בעל השולחן ערוך- הגה: והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא).
למה שלא יהא אכזרי מלמחול? מסביר המשנה ברורה- "דכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו. ואם הוא לא ירצה למחול, גם לא ימחלו לו"
ולכאורה קשה, למה בעצם? ומה הקשר?
אם אדם חטא לי וקשה לי לסלוח לו זה אמור להיות ביני לבינו, איך זה הפך להיות חלק מ"בן אדם למקום"? וממתי כדי לכפר על חטאים שחטאנו לאל, אנחנו צריכים קודם למחול לאחרים? מה נוגעת המחילה לאחר לתשובתנו לפני הקב"ה בכפרה על החטא?
ויתרה מכך, מדוע "מעבירין לו כל פשעיו" אפילו אם לא שב בתשובה על מעשיו? איך מחילה לאחר נחשבת כחרטה ותשובה לפני האל?
לכאורה, הסיבה הינה שמתנהגים עם המוחל במידה כנגד מידה, אולם אם מבינים מהי באמת מידה כנגד מידה- מתחזקת השאלה. שהלוא קיימא לן, שמידה כנגד מידה לא בטלה לעולם, שנאמר בבראשית רבה "ר' סימון בשם ר' שמעון בר אבא כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלה, ר' הונא בשם ר' יוסי- מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו לפיכך אמר הכתוב והנה טוב מאד הנה טוב מידה."
מידה זו, טבע הקדוש ברוך הוא בעולם והינה חלק מסדרי העולם ומחוקיו.
ואותה מידה כנגד מידה, נאמרה לא רק על מידתו של הקב"ה עימנו אלא אף על שיבתנו בתשובה לפניו ומושג זה נקרא- תשובת המשקל. עד היכן דברים מגיעים?
כתב ר' אריאל דידי בפרשת ניצבים על הפסוק- "קחו עמכם דברים ושובו אל ה':
"היכי דמי בעל תשובה אמר ר' יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה, מחוי ר' יהודה באותו אישה באותו פרק באותו מקום" (יומא פו':)
ישנן מספר דרגות תשובה כשהגדולה מכולם והטובה ביותר היא מה שר' יהודה אומר "באותו אישה באותו פרק" כלומר שעומד בניסיון שוב באותם תנאים אלא שהפעם מתגבר על יצרו ולא חוטא. ותשובה זו נקראת "תשובת המשקל". דהיינו שבאותו משקל שחטא הוא עומד שוב ולא חוטא.
וע"פ דברי ר' יהודה מסביר ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בעל ה"משך חכמה" למה דוד המלך אמר "וחטאתי נגדי תמיד"- שיעשה תשובה ו-ה' יסלח לו?
ננסה קודם להבין מה היה חטאו של דוד המלך, שכן הגמ' אומרת "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", אבל נתן הנביא מוכיח את דוד שחטא, א"כ דוד חטא או לא חטא? אלא כבר אמרו חז"ל במסכת שבת נו. שלא היה גילוי ערווה דכתיב "ואותה לקחת לך..." ליקוחין יש לך בה (שכן רק אח"כ נאמר "ואותו הרגת" כלומר שלפני כן היה לו ליקוחין), ובאמת נתן הנביא לא מוכיח אותו על הזנות אלא על הגזילה דהיינו כבשת הרש שיצרה חילול ה', וא"כ כדי שדוד יעשה תשובת המשקל הוא צריך ליצור שוב את אותה מציאות והפעם לא לשאת את בת שבע, אך לא יכל לעשות זאת משום שלשם כך יצטרך לגרשה וע"י זה ייגרם שבת שבע תהיה עגונה כל ימיה, שכן אם התגרשה ממלך אסור לאחר לקחת דהוי נושא גרושתו של מלך ואסור להשתמש בשרביטו של מלך (סנהדרין פרק שני). א"כ נמצא שדוד לא יכל לעשות "תשובת המשקל" לכן אמר "חטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא', ה') ולכן כדי ליצור כעין, "תשובת המשקל" בא אליו מעשה של עשר פילגשיו שאמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ג ) שהיה דוד מקלען ומקשטן ומכניסין לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע תאוות דבר האסור לך חייך שאני מתאווך דבר המותר לך. אבל עדיין זה רק "כעין" כיוון שלא עשה זאת עם אותה אישה (בת- שבע).
וע"פ זה מסביר "המשך חוכמה" גם זה חטא העגל שכן סיבת חטאם היה מפני שמשה בושש לבוא ואמרו חז"ל ששטן הראה להם מיטתו של משה באוויר וסברו שמת, מכיוון שירד משה מן ההר ראו שטעו ונמצא שאין יכולים לעשות "תשובת המשקל" שכן החטא שלהם היה בלי משה, ולכן תשובתם צריכה להיות בלי משה. ובפועל הם חזרו בתשובה בגלל שירד משה והוכיחם, ולכן משה אמר להם "אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה..." פירוש, כשיעלה להר ויתמהמה עוד 40 יום ואז בנ"י יהיו שוב בלי משה כל משך הזמן הזה כמו שהיה קודם ויחזרו בתשובה. וזה יהיה "כעין" תשובת המשקל משום שעכשיו יש להם ידיעה ברורה שמשה לא מת.
ולא זו בלבד, אלא שאף העונש על פגיעה באחר יבוא במידה כנגד מידה ומובא במסכת אבות (פ'ב' משנה ו') אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.
מה למדנו עד עכשיו? למדנו שגם כשחטאנו לפני האל, יש לשוב במידה כנגד מידה וגם כשחטאנו לאחר יש לפייסו במידה כנגד מידה, ואף אם חלילה נענשים- יבוא הדבר במידה כנגד מידה.
ומתחזקת השאלה, למה יחשב אדם אכזרי אם לא מחל, והלוא אמור חברו ליצור תשובת המשקל ולפייסו באותה מציאות?
אלא, על כורחך יש לומר שנכון, נכון שעל פניו אני לא אמור לסלוח לחברי, שהרי אין כאן תשובת המשקל, ונכון שבדרך הטבע גם אם הייתי סולח לו, אמור היה להיענש בידי שמים שכן זו המידה שטבע הקב"ה בעולם כאחת מחוקי הטבע.
ובכל זאת ודווקא משום כך, כיוון שבא חברי להתנצל, ואני מתגבר על טבעי ומשנה את רגשותיי כדי למחול לו למרות שאינני אמור אף הקב"ה במידה כנגד מידה משנה את טבעו של עולם ומעביר לו כל פשעיו.
אומר הקב"ה- אתה ויתרת לחברך על תשובה של מידה כנגד מידה (תשובת המשקל),
אף אני מוותר לך על תשובה של מידה כנגד מידה. מידה כנגד מידתך.
והא ראיה, על אותו משקל מצינו בעיר הנידחת שבמקום שיש היבט של תיקון העולם, הקב"ה משנה סדרי עולם ומבטל מידה כנגד מידה. שנאמר:
הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך (דברים י"ג, טז-יח).
ביאר אור החיים הקדוש (שם, יח):
'ונתן לך רחמים ורחמך'. כוונת מאמר זה כאן, לפי שציווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת. לזה אמר להם הבטחה שייתן להם ה' 'רחמים', הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.
ואומרו 'ורחמך', העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן (שבת קנא ע"ב). אף על פי כן, כיוון שאותו אדם נאלץ להתאכזר למען תיקון העולם- מבטל הקב"ה מידה כנגד מידה ומשפיע עליו רחמים במקום מידת דין.
וזהו כוונת מאמרם ז"ל (ב"מ ל:) "לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה". שלמרות שלכתחילה ייקוב הדין את ההר, הרי שאין העולם יכול להתקיים על פי מידת האמת בלבד, כפי שמצינו בבריאת העולם- "אמת אמרה אל ייברא" ולכן נטל האמת והשליכה לארץ הה"ד "ותשלך אמת ארצה". לכן, משום תיקון עולם, מצווים אנו לדעת מה האמת ומה נכון, אך לדעת גם לשלב בה חסד.
ניתן לראות זאת גם בפסוק שאומרים בעת כריכת התפילין- "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה". חובה לקיים צדק ומשפט, אך לצידם חייבים להתקיים חסד ורחמים.
ויש לזכור, שאף אנו עצמנו לא תמיד נוכל לשוב בתשובת המשקל על חטאים שחטאנו, ומה יהא עלינו? על כך אומרת הגמרא (ע"ז ד':) "ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא למה עשו, שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו ציבור אומרים להם כלך אצל ציבור", כלומר כשחטאו יחיד או ציבור בחטא שאי אפשר לעשות בו תשובת המשקל, שלא יתייאשו, ויעשו את המקסימום כמו שעשו דוד ובנ"י. וברגע שעשו את המקסימום ויחזרו בתשובה- ה' יישמע אליהם וזה מה שכתוב בהפטרה "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע יד', ב') שהוא בוחן כליות ולב ויודע כי שבת באמת. "כי כשלת בעוניך" שאין בידך לעשות תשובת המשקל ולכן "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" – "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד" (רמב"ם).
